כיצד לאקאן מיקם את הבדיחה של פרויד בלב הקליניקה הפסיכואנאליטית?
בשיעורי המבוא בפרויקט דורa “פרויד” הוא הבסיס - והפעם סביב הנושא של הפרוש הלאקאניאי. פרויד ראה, כבר בשנת 1920, כי האפקטים של הפרשנות שהוא המציא הלכו והתפוגגו. הפוסט-פרוידיאנים, שגם הם הבחינו במכשול שהציבה הפרקטיקה של הפסיכואנליזה עצמה, שמו את כל הדגש על “התנגדות”, ומכאן - בפרוש ההתנגדות והעברה. לאקאן, מוקדם מאד בהוראתו, בשנת ה-1950, הציע מפתח לקריאת התופעה: “ההתנגדות של האובייקט-כתב-מן הזמן שהיא ניתנת לקריאה בתוך הדיאלקטיקה של האנאליזה, נבחנת כאליבי של הסובייקט”. כלומר, הוא הזמין את הפסיכואנאליטיקאיים לתור אחר הכלים החדשים בתוך השדה של הדיבור והשפה, על ידי מיקומה הנכון של השאלה על-אודות הסובייקט.
בדיחות של יהודים על יהודים
מדוע פרויד משתמש בכל כך הרבה בדיחות יהודיות בספר “הבדיחה ויחסיה ללא-מודע”? התשובה לא ברורה מייד, אף אם לוקחים בחשבון את היהדות שלו. אבל כאן “היהדות שלו” משמעותה “היהדות של פרויד”. כל פעם שאומרים “היהדות שלו”, “היהדות” היא פונקציה שונה ונפרדת. זאת פונקציה מפרידה בין “שלו-ים” שונים.
זה לא במקרה, כתב לאקאן ב-1938, עדיין צעיר לפני גיל ארבעים, שהיה זה יהודי מווינה שגילה את תסביך אדיפוס, עם מה שכרוך בין השורות של תסביך זה, שקיעת סמכות האב בתרבות. ג’אן-קולד מילנר, בספרו “היהודי של ידע”, מתייחס למאמר אחרון של פרויד, “משה והדת המונותיאיסטית”, כטקסט שמתפוצץ בין הידיים של פרויד, משום שבסוף חייו מתייצבים שני החצאים של הווייתו זה מול זה בעימות: השם ‘יהודי’ שהוא קיבל מהוריו, והידע שאליו הוא הקדיש את חייו כאינדיווידואל. התיאור הזה, עם הדרמטיות שיש בו, מגלם היטב את השאלה על הבדיחות היהודיות אשר פרויד מנסח בספר.
הבדיחות האלה הן “בדיחות על ידי יהודים, בדיחות מכוונות נגד מאפיינים יהודים”. יש “תנאי סובייקטיבי” לפי פרויד לעבודת הבדיחה: “שותפותו של האדם עצמו במה שעומד לגינוי”. אחרת, אין אפקט של בדיחה, אלא, כפי שקורה עם הבדיחות שמספרים לא-יהודים על יהודים, “אפקטים קומיים אכזריים”.
פרויד מבדיל באופן קפדני בין האפקט הקומי לבין הבדיחה. בנושא הבדיחות על היהודים, ישנן הבדיחות על יהודים על ידי לא-יהודים, שהן ברובן, לדבריו, “סיפורים קומיים אכזריים”. בפרק 7, פרויד עוסק בהבדלים בין הבדיחה לבין הקומי. במובן החברתי, הקומי “יכול להסתפק בשתי דמויות בלבד. הבדיחה, לעומת זאת, דורשת שלוש דמויות: הדמות שמספרת את הבדיחה. הדמות שהיא האובייקט של הבדיחה, והדמות השלישית, הקריטית - המאזין, מי ששומע את הבדיחה.